לחכות עד שהכהן ימות?
בפרשת מסעי, אנו קוראים על העונש המגיע לרוצח בשגגה, המכונה בלשון חז׳׳ל ״גלות,״ ושארכו מוחלט לא על ידי בית דין של מטה, אלא על ידי בית הדין של מעלה, מתי שהוא מזמין את הכהן הגדול למנוחתו. ולמה יהיה כך? מה הקשר בינו ובין הפושע הלז? למה חייו של הכהן יהיו הגורם המחליט את ענשו של הזולת?
נתחיל עם דברי רש׳׳י לבמדבר לה:כה:
עד מות הכהן הגדול: שהוא בא להשרות שכינה בישראל ולהאריך ימיהם, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים. אינו כדאי שיהא לפני כהן גדול (ספרי מסעי כ׳) .דבר אחר לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו (מכות יא:).
שני טעמים אלו נאמרו ע׳׳י חז׳׳ל, אבל שאלותינו עדיין לא נענו. נניח שהכהן הגדול מסמל את ההפך של שופך הדמים, והיה לו לעשות יותר כדי למנוע את מות הנקיים, אבל מה הרוצח מרויח מזה? מה אכפת לו אם יישב בדד עשרות שנים, שנים תלויות במתי שזה ייצא לעולמו? ואדרבה, המשנה (מכות שם) מספרת על איך שאמותיהם של הכהנים הגדולים ניסו לשחד את הרוצחים, למצוא חן בעיניהם כדי שלא יתפללו שהכהן ימות, ומזה רואים שהרבה רוצחים באו לראות את הכה׳׳ג כעוין.
אלא, מסתברא שהקשר בין גזר דינו של הרוצח ובין חייו שלכהן אמור ללמדו לקח, להעניק לו על מה לחשוב משך תקופת מאסרו.
ההלכה הופכת את הרוצח לכהן גדול
לפני שנגיע לתשובתנו ההצעתית, ישנן כמה הלכות המשוות את הרוצח, כשהוא בעיר המקלט, לכהן הגדול. (כדי להקל על הקורא, כל ההלכות כאן מובאות מהלכות רוצח ושמירת הנפש וכלי המקדש והעובדים בו ועבודת יום הכפורים להרמב׳׳ם, אבל מקורם בדברי חז׳׳ל גלויים לכל מאן דבעי לעיוני בהון טפי.)
אם קרובו של הכהן הגדול ייפטר הכהן
אינו יוצא אחריו, ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש; וכל העם באים לנחמו לביתו. וְהוּא עוֹמֵד בְּשׁוּרָה, וּסְגַן מִיְּמִינו וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ; וְאוֹמְרִים לוֹ אָנוּ כַּפָּרָתָךְ, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם תִּתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ; וְהוּא מֵסֶב עַל הַסַּפְסַל.
וזה במקביל למצב הנוצר על ידי הרוצח, בגלל שגואל הדם אינו מספיק להתאבל על מתו כמו שצריך, בישיבת שבעה, כי עסוק הוא ברדיפת הרוצח.
ועוד:
תַּלְמִיד שֶׁגָּלָה לְעָרֵי מִקְלָט, מַגְלִין רִבּוֹ עִמּוֹ: שֶׁנֶּאֱמָר “וָחָי” (דברים ד,מב; דברים יט,ד; דברים יט,ה)–עֲשֵׂה לוֹ כְּדֵי שֶׁיִּחְיֶה, וְחַיֵּי בַּעֲלֵי חָכְמָה וּמְבַקְּשֶׁיהָ בְּלֹא תַּלְמוּד כְּמִיתָה חֲשׁוּבָה.
ואצל הכהן המתכונן לעבודתו ביום הכפורים:
וּמוֹסְרִין לוֹ זְקֵנִים מִזִּקְנֵי בֵּית דִּין, וְקוֹרְאִין לְפָנָיו וּמְלַמְּדִין אוֹתוֹ עֲבוֹדַת הַיּוֹם וְסִדּוּרָהּ; וְאוֹמְרִין לוֹ, אִישִׁי כּוֹהֵן גָּדוֹל, קְרָא אַתָּה בְּפִיךָ, שֶׁמֶּא שָׁכַחְתָּ אוֹ שֶׁמֶּא לֹא לָמַדְתָּ דָּבָר זֶה.
בקשר להשהותו בעיר המקלט, נפסק להלכה:
וְרוֹצֵחַ שֶׁמֵּת בְּעִיר מִקְלָטוֹ, קוֹבְרִין אוֹתוֹ שָׁם. (וּבְעֵת שֶׁיָּמוּת הַכּוֹהֵן הַגָּדוֹל, מוֹלִיכִין עַצְמוֹת הָרוֹצֵחַ מִשָּׁם לְקִבְרֵי אֲבוֹתָיו)….הַגּוֹלֶה אֵינוּ יוֹצֶא מֵעִיר מִקְלָטוֹ לְעוֹלָם, וְאַפִלּוּ לִדְבַר מִצְוָה, אוֹ לְעֵדוּת בֵּין עֵדוּת מָמוֹן בֵּין עֵדוּת נְפָשׁוֹת: וְאַפִלּוּ לְהַצִּיל נֶפֶשׁ בְּעֵדוּתוֹ, אוֹ לְהַצִּיל מִיַּד הַגַּיִס, אוֹ מִיַּד הַנָּהָר, מִיַּד הַדְּלֵקָה, וּמִיַּד הַמַּפֹּלֶת. וְאַפִלּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לִתְשׁוּעָתוֹ כְּיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֵינוּ יוֹצֶא מִשָּׁם לְעוֹלָם עַד שֶׁיָּמוּת הַכּוֹהֵן הַגָּדוֹל. וְאִם יָצָא, הִתִּיר עַצְמוֹ לְמִיתָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
ומקבילו אצל הכהן הגדול:
וּבַיִת יִהְיֶה לוֹ מוּכָן בַּמִּקְדָּשׁ, וְהִיא הַנִּקְרֵאת לִשְׁכַּת כּוֹהֵן גָּדוֹל. וּכְבוֹדוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ שֶׁיִּהְיֶה יוֹשֵׁב בַּמִּקְדָּשׁ, כָּל הַיּוֹם; וְלֹא יֵצֵא אֵלָא לְבֵיתוֹ בִּלְבָד, בַּלַּיְלָה אוֹ שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם בַּיּוֹם. וְיִהְיֶה בֵּיתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם, וְאֵינוּ זָז מִשָּׁם…. וְכוֹהֵן גָּדוֹל דָּן, וְדָנִין אוֹתוֹ, וּמְעִידִין עָלָיו; וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת אֵלָא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמָר “כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ” (שמות יח,כב). [ט] הָיָה יוֹדֵעַ עֵדוּת–אֵינוּ חַיָּב לַהֲעִידָהּ, וְאַפִלּוּ בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל: שֶׁזֶּה אֵינוּ כָּבוֹד לוֹ, שֶׁיֵּלֵךְ וְיָעִיד. וְאִם הָיְתָה עֵדוּת לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל–הֲרֵי זֶה הוֹלֵךְ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל, וּמֵעִיד לוֹ.
הצד השוה בהם הוא ששניהם מצויים בערים מוקפות חומה בארץ ישראל, מקומות יותר קדושים משאר הארץ, הכה׳׳ג בירושלים ואינו ראוי לצאת עד יום מותו, והרוצח בעיר מקלטו עד יום מות הכהן, ואם יחליט לצאת לפני כן, דמו בראשו, והכה׳׳ג רק יוצא להעיד בעד המלך אם בית הדין יושב בירושלים. נמצא שהכהן הגדול נשאר בחברת משרתי עליון, הכהנים והלויים, בתוך המקדש, והרוצח נשאר באותה החברה, בעיר כהנים או עיר לויים (ראה ביהושע פר׳ שערי הלוויים המצוות בתורה בפועל נתנו גם לכהנים.)
ועוד, הרוצח נשאר בשפלותו לחיים:
אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּפַּר לוֹ, אֵינוּ חוֹזֵר לַשְּׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ לְעוֹלָם, אֵלָא הֲרֵי הוּא מוּרָד מִגְּדֻלָּתוֹ כָּל יָמָיו, הוֹאִיל וּבָאָה תַּקְלָה זוֹ הַגְּדוֹלָה עַל יָדוֹ.
אבל כהן גדול נשאר בגדולתו כל חייו
מַעֲלִין מִשְּׂרָרָה לִשְׂרָרָה שְׁהִיא גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה, וְאֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ לִשְׂרָרָה שְׁהִיא לְמַטָּה מִמֶּנָּה–שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ, וְלֹא מוֹרִידִין לְעוֹלָם מִשְּׂרָרָה שֶׁבְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל:
וכן אירע כמה פעמים בתולדות ישראל שהיו כמה כהנים עם דין של כהן גדול, כמו במצב שנטמא הכהן הגדול ביום כפור, ונכנס אחר למלא מקומו:
עָבַר יוֹם הַכִּפּוּרִים–הֲרֵי הָרִאשׁוֹן חוֹזֵר לַעֲבוֹדָתוֹ, וְהַשֵּׁנִי עוֹבֵר. וְכָל מִצְוַת כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה עָלָיו, אֵלָא שְׁאֵינוּ עוֹבֵד כְּכוֹהֵן גָּדוֹל; וְאִם עָבַד, עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאִם מֵת הָרִאשׁוֹן, זֶה הַשֵּׁנִי מִתְמַנֶּה תַּחְתָּיו.
כל הדוגמאות הללו מראות שהתורה מקשרת את מעמדו של הרוצח עם זה של הכהן הגדול. התורה בדרך כלל קובעת עונשים כמו מלקות, או מיתה, או קנסים כספיים, אבל במקום להעניש את הרוצח בשגגה, ניתנה לו הזדמנות ייחודית להדמות לכהן הגדול. הדפים הראשונים של מסכת מכות מתמודדים עם חוסר עקביות זה. בדרך כלל, מענישים עד זומם ״כאשר זמם לעשות לאחיו,״ אשר נגדו הוא העיד שווא. לכן, אם בקשו עדים זוממים שראובן יילקה על עוון אכילת בשר חזיר שהוא באמת לא אכל, או להפסיד את ממונו על ידי תשלום על נזקים שהוא לא גרם, בסוף העדים סופגים את הארבעים או משלמים. עם זאת, הגלות לעיר מקלט איננה אופציה עבורם אם הם זממו להאשים המסכן הלז ברציחה בשגגה, כמו שאין דרך להפוך אותם לחללים למרות שהם ביקשו להעיד שאמו של כהן מסוים היתה זחו׳׳ג. למה לא נַגלה את העדים הזוממים האלה? הלא עונש הגלות הגופנית דומה יותר למלקות או מיתה? אלא, נראה כי הטלת הגלות על הרוצח היא לא עונש כשלעצמו, אלא צורה כלשהי של תקון, וכי קיים קשר מסתורי בין הכהן הגדול לבין הרוצח, וזה עושה את שאלותינו הקודמות רק חזקות יותר. בית דין אינו יכול להעניש עבריין בחילול מעמד כהונתו, וכמו כן אינו יכול להעניש על ידי מתן מעמד כהונה. לכן עלינו לשאול, מהי מטרת הגלות? מדוע יהיה עונשו של הרוצח תלוי בתוחלת חייו של הכהן הגדול? מדוע במקום להעניש את הרוצח, התורה קובעת שהוא יתנהג כמו כהן גדול? מה היא מלמדתנו?
הנזיר והכהן
הנזיר מקבל על עצמו סדרה של איסורים שהופכים אותו כמעט לכהן. כהן הוא קדוש יותר מיהודי הדיוט דווקא משום שחלות עליו מצוות נוספות, כמו שקדושת השבת וימים נובעת מאיסור המלאכה החל על אותם ימים, ומי שעושה מלאכה בהם, מחללם. בשתי מצוות הנזיר מחקה את הכהן, ובשתי מצוות הוא עושה בדיוק את ההפך: א׳ הנזיר נמנע מהיין כמו שהכהן נמנע ממשקאות משכרים כאשר הוא אמור לשרת במקדש, ב׳ הנזיר אינו נטמא למתים כמו כהן, ג׳ הכהן מקריב קרבן מיוחד, מנחת החנוך, כשמתחיל לכהן, ואילו הנזיר מקריב קרבן מיוחד כאשר הוא מסיים את נזירותו, ד׳ על הכהן נאסר גידול פרע ראשו, לא יותר משלושים יום של גידול שיער, ואילו הנזיר חייב לגדל פרע ראשו לפחות לשלשים יום ועד תום נזירותו. ואמרו חז”ל שאורך השיער המקסימלי של הכהן נלמד מדין שיעור השיער המינימלי של הנזיר.
מהי מטרת ההשוואה ההלכתית בין הנזיר והכהן? לפי חכמינו, הנזירות גורמת התבוננות מבחינה רוחנית. לדוגמה, הנזיר לומד כיצד להימנע מחטאים פוטנציאליים על ידי החמרה על עצמו וקפדנות, ההמנעות מהשתכרות שומרת עליו מנסיונות של התאוות הבהמיות, ועל ידי ההמנעות מטומאה חמורה, הוא תמיד זמין להתעסק בקדשים, כמו הכהנים. לנזיר יש אפוא חוויה מרוממת על ידי התבוננות באיסוריו הנוספים, ומעניק לעצמו הזדמנויות רבות יותר לקיים מצוות חיוביות מסוימות, המקדמות גידול רוחני. הנזיר האמיתי כאילו אומר בלבו, “הכהן הוא קרוב לה׳ על ידי התבוננות במצוותיו הנוספות, ואני רוצה להתקרב לה׳, אז אני אעשה כל מה שאני יכול כדי להיות כמו כהן.”
וכן לגבי הרוצח בשגגה.
שָנים בכלא
תאר לעצמך מה קורה בלב הרוצח לאחר שהתרגל לביתו ולחייו החדשים. כבר הסתיימה סדרת האירועים שהתחילה בגרימת מותו של הרֵע, ובריחתו מגואל הדם אל עיר המקלט, והעמדתו למשפט, והרשעתו, ונסיעתו חזרה לעיר המקלט לכַהן כהונה משונה, ועכשיו יש לו זמן לשקול את מצבו החדש. אם הוא רגיל להאשים אחרים, ואינו חושב על חלקו בקביעת גורלו, הוא ייכשל, ויישב ויקווה ויתפלל ר׳׳ל שהכהן הגדול יעזוב את העולם הזה הכי מהר שאפשר כדי שיוכל לעזוב את בית כלאו. מבחינתו, זוהי תחרות, מי לא ימות ראשון. הוא לא ילמד דבר. או, הוא יכול לחשוב לא רק על זה שגורלו תלוי בכהן הגדול, אלא איך שהוא עצמו עכשיו במצב דומה לזה של הכהן הגדול, עצור בכלוב זהב, מוקף משרתיו של הקב׳׳ה. יש מצב שאז הוא יתחיל לומר לעצמו, ״מכמה בחינות אני מחויב במצוות דומות לאלה המחייבות את הכהן הגדול. אני אמור להתנהג כמוהו. מהו תפקידו העיקרי של הכהן הגדול? הקרבנות הם רק אמצעי, ובאמת תפקידו של הכהן הוא להביא ולהגדיל את השלום לכלל ישראל. הוא אמור לשמור על כולם, ואילו הבנתי את זה קודם, לא היתה לי את ההשקפה חסרת האכפתיות שהובילה אותי לגרום למותו של בן אדם. אני באמת צריך ללמוד איך להיות חנון ורחום וגומל חסדים כמו רבנו, הכהן הגדול, ממלא מקומו של אהרן הכהן הראש. אני צריך לקדש שם שמים בעה׳׳ז ולהיות מקובל על הבריות, ולא להחשיך את העולם בשפיכות דמים. מהלאה אני צריך לבקש את טובתם של הבריות וּלכבדם.”
או שהרוצח חי ככה במשך כל הזמן שהכהן הגדול גם חי, ואם הוא ימות לפני מותו של הכהן, ייקבר בקבר אבותיו רק אחרי שהכהן הגדול נקבר בשלו, או, הוא יקבל הזדמנות חדשה לחיות כאשר הכהן הגדול יילך לעולמו ותוך כדי כך יכפר על חטאי כל הדור, כולל אלה של הרוצח. ואז הרוצח פתאום חופשי לעזוב את העיר שלו בלי לפחד שהוא ייהרג, והוא מבין איך חייו היו קשורים בקשר הדוק עם חיי הכהן הגדול, אשר כביכול, נתן את הרוצח חיים חדשים על ידי מותו! זאת בניגוד מוחלט לנסיבות שהביאו אותו לעיר המקלט, כאשר הוא לקח את חיי הזולת. רק אז הוא משֻקּם, והוא מסוגל לחזור לחברה, לממלכת כהנים וגוי קדוש.
